נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי

1.  שנאה.

תמיד אמרתי לילדים:
אל תתנו לאף אחד לגרום לכם לשנוא אותו.
כי אז הוא כבר ניצח אתכם.
אדם שונא מחריב את הכול סביבו.
וחייל שונא הוא חייל לא רציונלי שמסכן את חבריו.

פעם סיפר לי בכיר במס הכנסה,
שהעלמות המס הכי גדולות שהוא תפס,
היו כאשר נשים שחשו נבגדות הסגירו את בן זוגן.
אהבה ושנאה הם רגשות מתחלפים מפני שהם החזקים ביותר.
וכבר אמר רבי שלמה אבן גבירול:
"אל ימעט בעיניך שונא אחד, ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים".
וביהדות שנאה ונקמה מיוחסות רק לאלוהים.
כי רק הוא מסוגל להכיל את זה בלי להישרף.

אז אני ממליץ לא לתת ליצר השנאה לקחת פיקוד.
אני לא אומר שזה פשוט. זה מאבק.
ובמיוחד בתקשורת עם הילדים.
כי אם תעבירו להם את הווירוס הזה הוא יפגע בהם לאורך שנים.
אני ביקשתי לא לשמוע בבית את המילים "אני שונא".

2.    אופטימיות.

אופטימיות היא הבסיס לחוסן נפשי.
איך בונים אופטימיות אצל ילדים?
קודם כל מחבקים הרבה.
וכשמשהו לא טוב קורה,
אז התגובה הראשונה לא צריכה להיות משהו כמו:
"אבל אמרתי לך"; "אוף למה עשינו את זה" וכד'.
אלא לנשום עמוק ולהגיד: "טוב אז מה עושים?".
וכשילד רואה לאורך שנים שישר מדברים על מה שעושים,
אז הוא מבין שיש תמיד מה לעשות.
ואם יש מה לעשות יש תקווה.
ותקווה היא הבסיס לאופטימיות. הידיעה העמוקה שיהיה בסדר.
ואופטימיות היא אולי המתנה הכי גדולה שתוכלו להעניק לילדיכם.

ועל כן במדינה לא צריך לחפש כרגע מי אשם.
זו פגיעה בחוסן הלאומי אבל גם האישי.
יבוא יום שנבדוק טוב את עצמנו,
וגם אז נעשה זאת במקצועיות ולא בתאוות נקם.
אבל כרגע צריך רק ללכת קדימה.

3.    הלם קרב.

מי שבקשב יודע שיש עד כה לא מעט אנשים שנפגעו נפשית ולא מדווחים.
ואני לא מדבר כרגע על האזרחים,
אלא על החיילים.
כולל אלו שלא השתתפו בקרבות.
כי בשביל לסבול מהלם קרב לא חייבים להיות בקרב.
כבר בשנות ה 80 נעשה בישראל מחקר על הלם קרב שמתחולל בטירונות.

יש עכשיו חיילים בשטחי הכינוס מסביב לעזה,
שבקרוב מאוד כנראה יכנסו פנימה,
והמצב שלהם כרגע לא טוב.
ומי שמכיר יודע שההמתנה למלחמה לפעמים יותר קשה נפשית מהמלחמה עצמה.
התלבטתי אם לכתוב את זה, האמת.
אבל פוטנציאל המחיר העתידי הכריע.
מפני שההתייחסות לעניין בשלב המוקדם,
ממש כמו מחלה פיזיולוגיות,
היא קריטית לטווח של שנים קדימה.
ויכולה לשנות מסלול של אדם ומשפחה שלמה.
ולחסוך הרבה מאוד סבל.
מה עוד שחייל כזה יכול לתפקד בקרב בצורה שעלולה להוות נטל על חבריו.

הצבא מודע לעניין, לפחות לגבי החיילים שכבר נלחמו.
ופתח עבורם קו חם:
*6690 שלוחה 3
קציני בריאות הנפש שם יתעלו אותם במידת הצורך ל 3 מרכזים ארציים שנפתחו למניעת פוסט טראומה.
ושם נערכים במתכונת אשפוז יום עם כל הטיפולים הדרושים.
אז מצד אחד צריך להפיץ את זה,
כי בלהט העניינים זה לא תמיד מתועדף.
וכדאי שלכולם ובמיוחד למפקדים יהיה קשב לסימנים כמו:
א.    אפטיה.
ב.    דריכות על סף ההיסטריה.
ג.     מצב רוח שלילי מאוד.
ד.    התבודדות.
והעניין ידווח ויוצף למעלה.

כולם חלק מאוכלוסיית הסיכון.
אבל בעיקר חיילי ומפקדי הסדיר.

רמת החוסן של הדור הזה בעולם גם בהשפעת הקורונה וגם בכלל היא נמוכה יותר.
בשנתיים האחרונות התלונה המרכזית שקיבל אגף כוח האדם בצבא היא שאין מספיק קציני בריאות נפש.
והצבא בתגובה תגבר מאוד את המערך.
והם ביקשו להגיע לקב"נים לא כדי לצאת מהצבא
אלא כדי לדבר.
אז בואו ננגיש להם את השרות הצנוע הזה.

תמיר ליאון הרצאות

חוסן ארגוני – MRIO

חזרה למאמרים