אני נבוך,

כי שכחתי את שמו המלא

של כותב המאמר שהכי השפיע עליי בחיים.

שמו הפרטי הוא "רוני",

המאמר נקרא "הגיע זמן אבות",

והוא פורסם בעיתון לפני כ 18 שנה.

הימים היו ימי סוף מלחמת לבנון השנייה,

והטענה בציבור הייתה שהיא נמשכה

6 ימים לאחר שכל מטרותיה הושגו,

בגלל משא ומתן לא מקצועי.

מספר מצחיק כשחושבים על ימינו,

ועל זה שלמלחמה היו פעם מטרות מוגדרות ומדידות,

ועל הירידה המתמדת בסטנדרטים שלנו,

ובציפיותינו ממובילי הדרך

באשר לרגישותם לחיי ילדינו שהופקדו בידם.

באותם 6 ימים,

נהרג בדרום לבנון מפגיעת טיל נ"ט,

מפקד הטנק בן ה 21 אורי גרוסמן,

זכרונו לברכה,

בנו של הסופר דויד גרוסמן,

שיומיים לפני כן,

קרא לממשלה לסיים את המלחמה לאלתר.

כותב המאמר סיפר שהוא נכח בלוויה,

למרות שלא הייתה לו הכרות אישית עם המשפחה.

הוא פשוט הרגיש צורך ללכת.

והמאמר נסב על התפקיד המסורתי של האב

כ"אחראי הביטחון" של המשפחה.

זה שדואג לכיסא הבטיחות, לברקסים של המכונית,

ואולי מתנדב לשמור במחנה הקיץ בתנועת הנוער.

אבל אותו אחראי ביטחון,

האם הוא עושה את תפקידו באמת

אם ילדיו אחר כך נפגעים

בגלל מהלכים שגויים של מנהיגים?

האם תפקיד אחראי הביטחון המשפחתי מסתיים בלסדר את הבוסטר באוטו?

אז אם אתם רוצים לדעת,

מי אשם בכל המצב הנוכחי,

התשובה היא פשוטה: אני.

רק אני.

כי כשקראתי את המאמר הזה,

ילדי הבכור היה בן שלוש,

ואחיו התינוק בן 3 חודשים.

היום בן השלוש כבר לוחם בעזה,

והתינוק אמור להתגייס השנה,

וכרגע עסוק בניסיון להיות הכי קרבי שהוא יכול.

ובכל הזמן הזה הייתי אני עסוק בביטחון המשפחה:

דאגתי לפרנסה,

תכננתי את הטיולים,

שאלתי את ילדיי (עד היום),

לאיפה הם יוצאים בלילה,

דיברתי איתם על אלכוהול

ועל נסיעה בטוחה באופניים.

אבל לא עשיתי דבר,

לגבי זה שהם יהיו חיילים,

שיכתבו לי בכניסה לעזה "אבא אני מתנתק"

וישאירו אותי חסר נשימה.

אחראי הביטחון נרדם בשמירה.

כי אם הייתי עושה,

אני יודע שהייתי מצליח,

בדיוק כמו שאם חס ושלום הילד שלי היה בסכנה,

הייתי רץ, בלי להסס, גם מול קטר רכבת.

ויש לי עוד ילד,

שחגג בר מצווה השנה,

ואם אני לא אזוז בכיוון,

ילך גם הוא בגיל 18 לתרום את חלקו,

כדי שאנשים מבוגרים יספרו

בטלוויזיה בפנים רציניות,

סיפורים על "חשיבות ההרתעה"

כאילו ההרתעה אי פעם הרתיעה מישהו נחוש.

ולכל האבות שקוראים את זה כעת,

ומסדרים בעריסתו של תינוקם

את חיישני הנשימה,

שתדעו כי עוד לפני שתמצמצו,

הילד שלכם יאחז כבר בנשק,

ולא משנה לאיפה תברחו בעולם,

האלימות ורדיפת הכבוד המטופשת,

ישיגו אתכם.

אז אין ברירה,

וצריך לשנות את זה כאן ועכשיו

והמילים הללו הן עבורי ההתחלה.

נכתב על ידי תמיר ליאון.

אבא של רועי, יאיר ודויד.

חזרה למאמרים