נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי

מנהטן, חנוכה 2023.

בתחנת האוטובוסים של רחוב 41,

אדם מבוגר שוטף את פלג גופו העליון,

בכיור של השירותים הציבוריים.

כל חפציו לידו,

והוא ממהר,

פן יבחין בו שוטר,

כך שלא שם לב,

לחבורת בליינים צעירה,

חובשי כובעי סנטה קלאוס,

שנעצרו להתרוקנות שיכורים,

ממש לידו.

צחוקיהם רמים.

גם הם לא ראו אותו,

או שלא רצו.

סטטוס קוו.

אני זוכר,

שהות ממושכת בהודו,

חורף בחוץ,

אני עומד לטוס למחרת ממומביי,

והייתה לי שמיכה,

שהייתי מתעטף בה בחוץ,

וכבר לא נזקקתי לה.

אז חשבתי לעצמי,

אולי ללכת בלילה,

בחשאי,

ולהניח אותה ליד אחד מדרי הרחוב הישנים.

אבל אז התחלתי להתלבט,

כי אולי אותו חסר בית,

מאושר בחופשיותו מעול הרכוש,

ואני רק אעמיס עליו.

זאת הייתה כמובן,

מחשבה רומנטית של איש צעיר.

אין שום דבר יפה בעוני,

ואין אדם עני מבחירה.

יש 84 אלף דרי רחוב בניו יורק השנה,

ולפחות מיליון רק בעיר ההודית קולקטה.

קולקטה האומללה,

הייתה גם מרכז פעילותה

של אמא תרזה,

הנזירה האלבנית,

זוכת פרס נובל לשלום,

אזרחית הכבוד של ארצות הברית,

מסדר האימפריה הבריטית,

דוקטור לשם כבוד משלל אוניברסיטאות,

ומה לא,

על כך שהקדישה את חייה,

עבור העניים ביותר,

"הלא רצויים, הלא נאהבים, הלא מטופלים",

ויסדה ארגון גלובלי,

שפועל עבורם ביותר ממאה מדינות.

אבל אני לא הבנתי,

מדוע היא מופיעה

בגיליון 100 האנשים ששינו את העולם,

של מגזין לייף החדש,

בסקציית הדמויות הדתיות,

לצד אברהם אבינו,

בודהה, קונפוציוס, ישו ומוחמד,

עם כל הכבוד כמובן.

האסימון נפל לי,

בכלל ממחקר היסטורי,

שניסה להבין

את הסוגייה הבאה:

מלחמת העולם הראשונה,

הייתה המלחמה הנוראה ביותר,

שעבר המין האנושי,

עד אז.

חלק מהאנשים שהיו אז בקרב,

עשרים שנה מאוחר יותר,

היו בין מקבלי ההחלטות,

שהלכו,

בעיניים פקוחות,

למלחמה נוראה פי 4 לפחות,

מבחינת ההרוגים.

וההיסטוריונים שואלים:

איך יתכן,

שאלו שחוו את זוועות הקרב,

וחשים יותר מכולם את מורא המלחמה,

איך הם אפשרו למלחמה נוספת לפרוץ?

אז אחת התשובות,

תולה את הסיבה

במלחמת יפן – סין,

שפרצה בשנת 1937,

והיום נחשבת כחלק ממלחמת העולם ה 2.

היפנים כבשו חלקים גדולים מסין,

כולל בייג'ינג ושנגחאי,

הרגו למעלה מ 20 מיליון סינים,

לקחו אלפי נשים סיניות ליפן,

כשפחות מין,

והפסידו רק עם כניסת ארה"ב למלחמה,

ופצצות האטום.

אבל מה שחשוב, לענייננו,

הוא שכאשר אותן זוועות החלו,

המערב צפה,

ולא עשה דבר.

זה היה רחוק באסיה, אתם יודעים,

אצל האנשים המלוכסנים ההם,

לא נוגע לנו, הם חשבו.

אבל היום אנחנו מבינים,

שברגע שאתה מאפשר

לדברים מסוימים להתקיים,

בעצם כאילו הסכמת להם,

בתודעתך,

ומהר מאוד,

אתה תראה את זה אצלך.

ואני הייתי נוכח בבית המדרש,

של בית ספר הימלפרב בירושלים,

כשמנהל בית הספר דאז,

הרב ירמי סטביסקי,

פתח קופת תרומות,

עבור נפגעי אסון הצונאמי במזרח,

וביקש מתלמידיו לשים שם כמה מעות,

"עבור אילו שאנחנו לא יודעים את שפתם".

אז,

אין בי את הגדולה של האמא תרזה,

או של הרב סטביסקי,

ועבורי עניי עירך קודמים,

ועל כן, לפחות לדעתי,

כל אחד צריך לשאול את עצמו,

ואני מתכוון לכל אחד ואחת,

מה הוא עושה עבור נדכאי ארצנו,

שהולכים ומתרבים,

נוכח התקדרות שמי הכלכלה,

ומאורעות המלחמות.

כי אם נמשיך לעלוץ,

בשיח נהנתן,

ולא נעזור,

כפי שהראינו את יכולותינו,

בימי המלחמה,

אז זה יגיע,

לתוך שכונותינו ויישובינו הדשנים,

והאמת,

שזה כבר כאן,

כי אחת מהאשליות הידועות של האדם,

היא האמונה הנאיבית,

שהמציאות העכשווית,

תישאר לנצח.

הרצאות תמיר ליאון

חוסן ארגוני – MRIO

תמיר ליאון פודקאסט TAKE 5

,

חזרה למאמרים