Podcast
נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי
ב – 1973 נכנסתי לכיתה א'. יש לי היכרות בת 50 שנה עם בני הכיתה שלי ביסודי.
ואני לא יודע לאיזה מוצא אף אחד מהם משתייך.
אצלנו בבית דיברו על אנשים כמובן אבל אף פעם לא הזכירו את העדה שלהם.
האזכור העדתי היחיד היה למילה "יקה", אבל רק כתיאור של אדם קפדן או דייקן.
בשנות ה 50 נכנס מושג חדש לתיאור אישיות של אדם: Control of reinforcement: מיקוד שליטה. עד כמה אדם מאמין שיש לו שליטה על חייו. זה רצף.
אנשים אשר נוטים למיקוד שליטה חיצוני מאמינים שהרוב לא בשליטתם. הם סובלים יותר מדיכאון ומ-Stress.
אנשים שנוטים למיקוד שליטה פנימי מאמינים שהרבה תלוי בהם. לרוב הם בעלי מוטיבציה גבוהה יותר ולכן מצליחים יותר.
הילדים שלנו בספורט. תמיד אמרנו להם: "הצלחת- זה בזכותך. לא הצלחת- זה בגללך. לא בגלל השופט, לא בגלל שמישהו תפס יום רע, ולא בגלל שהקבוצה השנייה עשו הרבה עבירות. בגללך".
מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
אם לא הלך לך במבחן זה לא בגלל שהיה מבחן קשה. כנראה שלא היית מספיק מוכן.
ולא נורא, בוא ננסה ללמוד מזה.
בבתים רבים יש מחסור כלכלי. אבל רק אם מדברים כל הזמן על המחסור ועל זה שאין אפשרויות, רק אז יכולים הילדים להיות קורבן של המחסור ולחפש להיות עשירים בממון בכל תנאי. זהו פתח אפשרי לפשע וחוסר מוסר. הדיבור בבית מחבר בהכרח בין אושר לעושר. ילד יכוון את חייו במטרה להשיג כסף ואז, גם אם יצליח לבסוף, אולי יתאכזב מכך שהאושר איננו כפי שציפה.
אישיות של ילד מושפעת מהדיבור בבית. אם יש לך שיח של עדות בבית, אתה נותן משקל למשהו שאיננו בשליטתך. ילד יכול להבין מזה, למשל, שסיכוייו פחותים כי הוא לא מהמוצא הנכון, מה שיוריד מתחושת המסוגלות שלו לכל החיים. זוהי דוגמא למיקוד שליטה חיצוני.
כשדברים לא טובים פוקדים אותנו, כדאי לעבור מהר למצב של "אז מה עושים" במקום לשקוע בבאסה או בהאשמות.
כשילד רואה לאורך שנים מעבר לדיבור של עשייה הוא מבין שתמיד יש מה לעשות. ואם יש מה לעשות יש תקווה.
ככה מגדלים ילד אופטימי. התכונה הכי חשובה לדעתי.
וכמובן שצריך גם לחבק הרבה.
ואם תדברו על מגוון של דברים אולי הילד יישאר סקרן.
ולסקרנים יש פוטנציאל גדול יותר לשינוי והסתגלות וזה כבר עניין של חוסן.
ותעשו צחוקים – ילד שיש הומור בסביבתו קל לו יותר גם לצחוק על עצמו.
זה מאוד מנחם ומפתח מודעות עצמית. זה גם טוב למערכת החיסונית.
להורים יש השפעה רבה.
