Podcast
נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי
אוניברסיטת פנסילבניה, 1967.
2 קבוצות כלבים מוכנסות לכלובי ברזל.
הדלתות נסגרות לשעה אחת.
הקבוצה הראשונה מקבלת שוק חשמלי כל 5 דקות בדיוק.
12 מכות חשמל חזקות.
הקבוצה השנייה מקבלת 3 מכות.
אבל בהפרשים רנדומאליים.
הכלובים נפתחים.
הקבוצה שקיבלה 12 מכות עמדה ביחד בכלוב.
רועדים, אך עומדים.
אבל הקבוצה שקיבלה 3 מכות ויתרה.
הם שכבו באפאטיות בכלוב, מציגים סממני דיכאון.
חלקם חדלו לאחר מכן לאכול ולשתות.
נובמבר 2020, ישראל, סוף הגל השני של הקורונה.
הרשות לביטחון קהילתי מבצעת סקר ארצי שדוגם למעלה מאלפיים בני נוער מכיתות ז' עד י"ב.
מהסקר עולה ש 16% מהנוער מעוניינים להיפגש עם אנשי טיפול.
אני עוקב אחרי הנוער שנים רבות.
שאלות מעין אלו נשאלות במלחמות.
אבל לרוב הערכים הם בסביבות 3%.
המצב הקשה ביותר הוא העדר ודאות.
האנושות יצרה דתות כדי להתמודד עם חוסר הודאות של יום המוות.
בתום המלחמה הקרה פיתח הצבא האמריקאי למפקדיו את VUCA, מודל להתנהלות במצב בו לא ברור מי האויב.
כיום זו שיטת ניהול ידועה בשוק האזרחי למנהיגות בעולם עמום, תנודתי וחסר ודאות.
חוסר ודאות מייצר סטרס שהוא מחולל התחלואה הגדול ביותר.
סליגמן, הפסיכולוג מניסויי הכלבים, טבע בעקבות מחקריו את הביטוי "חוסר אונים נלמד".
הוא עסק אז בחקר דיכאון.
והמחקר הביא אותו לפיתוח הפסיכולוגיה החיובית שבונה חוסן דרך החוזקות של האדם.
כחוקר אני יכול להעיד שהכי קשה זה להשהות את הודאות שלך לגבי המחקר.
לא להגיד לעצמך שאתה כבר מבין.
כי אז אתה נסגר.
ככל שתשהה את ההבנה שלך כך יש סיכוי שתוכל להתקרב לפריצת דרך.
ואת ההשלכות של חוסר הודאות שבקורונה יחד עם הבידוד החברתי אנחנו משלמים היום.
ונשלם עוד הרבה שנים.
במערכת החינוך ובצבא לא מפסיקים לחוות את ההשפעות וזה לא פוחת.
אנשים מבוגרים איבדו את ביטחונם העצמי.
וסביר להניח שהקיצוניות היום במדינה היא תוצר של הלחץ מתקופת הקורונה.
כי לכל דבר יש מחיר.
אז כדי לחיות ברווחה צריך לצמצם את חוסר הודאות בחיינו.
בשלב הראשון צריך למפות את זה בכל המערכים.
ואז לפעול.
אם במערכות היחסים האישיות שלנו: לנקות את הערפל.
אם בעבודה – המנהל או העובד צריכים ליזום שיחה ביניהם ולהגדיר אחד לשני:
למה בדיוק אתה מצפה ממני?
ולרדת לרזולוציות ככל שיידרש.
וברמת המדינה:
יש היום 2 מקורות פנימיים של חוסר ודאות.
האחד- אנחנו מדינה ללא גבולות.
צריך לקבל החלטה על יהודה ושומרון.
לכאן או לכאן- סיפוח או ויתור.
השני זה מעמד החרדים והערבים.
שרות צבאי, שרות לאומי, או להבדיל, פטור גורף.
כי כרגע כולנו בעמדה לא מוסרית כלפי הדורות הבאים.
וזה לא עניין של אידיאולוגיה, זה עניין של בריאות הנפש.
ובריאות העם.
תן לנו מצב קשה ככל שיהיה, אנחנו נתמודד.
אבל חוסר הודאות מרעיל את כולם.
ותשמרו מאמירות כמו "סטטוס קוו" או "לנהל את הסכסוך".
כשלא מטפלים צומחת המחלה.
והמחיר הנפשי של הלא נודע מפרק כל מערכת לאורך זמן.
אז לעניות דעתי חתירה לוודאות צריכה להיות האג'נדה.
באישי, בארגוני ובלאומי.
צריך להתבגר.
