ישנם ילדים, לרוב בגילאי 9-12, אשר מסרבים להגיע לבית הספר ביום השואה.זה מוזר משום שהתכנים בנושא השואה לא השתנו משמעותית בעשרות השנים האחרונות.יתכן שהסיבה לכך היא המדיום: הכיתות היום מצוידות במקרנים. מה שפעם היו מדברים עליו, היום צופים בו. לחלק מהילדים החוויה טראומתית עד כדי כך שבשנה שאחרי הם ממאנים להגיע.

הם חווים מה שמכונה "חרדה קיומית".

באמריקה החלו לפתח דרכים לתווך לילדים ונוער "ידע קשה" לאור הלקחים מהדיונים על אירועי ירי ורצח המוניים בבתי הספר.

התלמידים, אשר נאלצו להבין את הרציונל של אלימות מחרידה שנעשתה ע"י ילדים כמותם ובנוסף התמודדו עם סוגיות של מוות, הגיבו לעיתים בהתקפי חרדה שהתעוררו במהלך הסדנאות בכיתות.

הם מצאו שהדרך הטובה ביותר לנהל דיונים בנושאים טעונים הייתה בעזרת לימוד של תאוריות שאפשרו לנוער להתמודד עם נושאים קשים דרך המשגה אחרת של הדיון.

הם השתמשו ב"תיאוריית ניהול האימה" (TMT) מ 2015. תאוריה פסיכולוגית שפותחה מתוך ספר אנתרופולוגיה זוכה פוליצר של ארנסט בקר מ 1973 שנקרא "הכחשת המוות".

בקר טען שכל התרבות האנושית נוצרה כדי להתמודד עם העובדה שכולנו נמות ואי אפשר לדעת מתי.

על זה נבנו מערכות של יחסים, ערכים, סימבוליקה, דתות, לאומיות וכד'.

ואנחנו נלחמים ואפילו הורגים לעיתים את מי שלא מחזיק במערכת הערכים/הדת/הלאום שלנו.

זאת משום שהוא מאיים על האסטרטגיה שלנו להדחיק את המוות.

יתכן שהקונפליקט הפוליטי היום בעולם הוא עמוק הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. בסיסו בהשקפות עולם שונות שמסייעות לנו לשרוד מול אימת המוות המצפה לנו.

ובישראל במיוחד: הבן שלי נשבע לפני שנה בכותל בטקס צבאי להקריב את חייו למען המדינה, כפי שאני נשבעתי, 36 שנים לפניו.

זה מסביר את הרגשות העזים, את חוסר הרציונליות ואת חוסר ההסכמה וההקשבה התהומי המאפיין את הקונפליקט בישראל.

בשבוע האחרון דיברתי רבות עם מנהלים במערכת החינוך שעומדים עכשיו מול הצוותים שלהם ומבקשים מהם להתייחס בכיתות לסוגיות הפוליטיות הבוערות. זה אמור לקרות כבר בשבוע הראשון ללימודים.

אם המורים לא יצליחו לנהל דיונים קשובים, קיים חשש שהאלימות הפוליטית תיכנס לתוך בתי הספר. יכו ילדים עם דעות שונות.

מערכת החינוך מתרכזת כולה כעת בניסיון להצליח לנהל דיון תרבותי בנושא, במה המורה יכול להגיד או לא וכד'. אבל זה לא מספיק. זו לכל היותר עזרה ראשונה וזה לא מקדם אותנו באמת.

צריך להיכנס עם התלמידים לתוך הבנה עמוקה יותר של המנגנון האנושי כדי לאפשר לילדים לבנות גשר. לפחות בתיכונים.

בבסיס, יתכן שהרגשות כאן מגיעים היישר מהפחד מהמוות עצמו.

אבל צריך להוביל אותם לזה, ללמד, בנועם וברגישות. כי כשמנגישים עולם קשה (כמו סרטים על שואה בלי תיווך הולם) הילדים מגיבים בחרדה או מתנתקים, וכשיש חרדה אין דיאלוג.

אם נרצה שהחינוך יעבוד ולא יהיה רק בייביסיטר, המערכת חייבת להרים רמה.