נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי

כ 160 כדורי אקדח,
נורו לפני מספר שנים על מחבל בירושלים,
ע"י אזרחים,
אבל אף כדור לא פגע.
האירוע הסתיים לאחר ששוטר מיומן הגיע לזירה.

במצב חרום עם אדרנלין וקורטיזול בשמיים,
מי שאיננו עוסק בכך ביום יום שלו,
וגם מטווח של 3 מטרים,
אפשר רק להתפלל שלא יהרוג חפים מפשע,
כי החיים הם לא משחק פורטנייט.

ואפילו לבעלים מנוסה של אקדח,
אין הרבה מה לעשות מול מחבל עם רובה,
שיורה בו מעשרות מטרים,
כי זה הכול עניין של אורך הקנה.

לפני מספר שנים חבר שאל אותי אם ארצה להשקיע,
בחברה שבבורד שלה ישב סגן נשיא ארה"ב לשעבר.
לחברה הייתה בעלות על פטנט של ידית נשק אשר מזהה את טביעות האצבע של הבעלים,
ולפיכך רק לו יש יכולת לתפעל את הכלי.

נכנסתי ללמוד את העניין.
אז מסתבר שבכל שנה,
עשרות ומאות ילדים בארה"ב,
נפגעים מתאונות שנגרמות מכלי נשק משפחתיים,
יורים בעצמם או בחבריהם,
או נורים בטעות ע"י הוריהם.

הפוסט הזה נכתב כדי לפקוח את עיניו,
של מי שחושב,
שחלוקת מאות אלפי רישיונות הנשק ההיסטרית,
של המשרד לביטחון פנים,
תעזור במשהו.

זוכרים את רוכב האופנוע,
שבעימות סוער בכביש,
הטיח קסדה בנהג רכב,
ואחר כך סיפרו שיש לו עבר אלים?
תתחילו להתגעגע.
כי מעכשיו ויכוח קטן,
שפעם היה נגמר באצבע משולשת רחמנא ליצלן,
מעכשיו אולי יגמר בכדור.
לפחות עשרה אחוז מהמדינה הזאת,
וזה עוד לפני המלחמה הנוכחית,
סובלים מפוסט טראומה,
חלקם לא ידוע לרשויות,
ולפעמים גם לא לאנשים עצמם.

אז אני לגמרי בעד,
שכיתות כוננות של יישובי ספר,
שיתאמנו לעיתים קרובות,
יקבלו נשקים ארוכים,
שביום יום יהיו סגורים,
בכספת יישובית למניעת גנבות,
כפי שכבר קיים שנים רבות בגזרת לבנון.

ולכל השאר,
תתחילו לספור לאחור,
לוויכוח הבא בין בני זוג,
שיגמר, אתם כבר יודעים איך.
ולילד ששונא את כולם,
ושיש לו בעיות עם עצמו,
ואולי סתם לא אוהב את ימי שני (קישור בתגובה הראשונה),
ועכשיו יכנס חמוש לבית הספר של הילדים שלכם.

כנראה שהפסיכולוג האמריקאי-יהודי אברהם מאסלו,
היה זה שטבע את הפתגם:
"כשיש לך פטיש ביד,
כל דבר נראה כמו מסמר".
ובשפת התיאטרון,
אנחנו כעת במערכה הראשונה,
ואתם כבר רואים את האקדח.
מייד תגיע גם המערכה השלישית.

המהלך המהפכני הזה,
שכל כולו ניסיון מובן לחוש ביטחון מחדש,
יעשה בדיוק את ההפך,
ויוציא את ישראל מתקופת התמימות.
כי צריך לזכור,
אפילו בימים אלו,
שהסכנה הגדולה שלנו תמיד הייתה ותמיד תהיה,
מהאנשים שבתוכנו,
וקשה מאוד יהיה להרגיש שוב,
את תחושת הביחד המפעימה,
שמחבקת אותנו,
כשנתחיל לירות אחד בשני,
במקום סתם להתווכח.
כי מכאן באמת שלא תהיה חזרה.
ולראיה רק תזכרו,
כמה אנשים עם אקדח,
מארלוזורוב ועד רבין,
חרצו את נפשינו.

הרצאות תמיר ליאון

חוסן ארגוני – MRIO

תמיר ליאון פודקאסט TAKE 5

חזרה למאמרים