7 באוקטובר 2023, שעה 09:37, ישראל,
כביש 232.

צוות מיחידת עילית דוהר צפונה בשברולט סוואנה.
המטרה: אחד מיישובי עוטף עזה.
הידיעה היא שכמה מחבלים מתבצרים במבנה מרכזי.
בנסיעה הם ממלאים כדורים במחסניות ומבצעים נוהל קרב.

הרכב פורק בשער,
אחד מהחיילים שם את היעד במפת גוגל בנייד,
והם רצים אליו בין שורות הבתים.

הם לא הגיעו.
מאה מחבלים יורים עליהם מתוך הבתים,
במתווה שמזכיר את קרב המיתלה,
גם בחוסר התוחלת שבו.
ברווזים במטווח.
כמחציתם נהרגים והשאר נפצעים.

הם לא הצליחו לראות בעיניים אפילו מחבל אחד.

שנת 2019, ערב,
ישוב קהילתי בגליל התחתון.

בתום הרצאה שלי להורים,
ניגש אליי אחד התושבים,
אשר מאתר צעירים לגוף בטחוני.

הוא מספר לי, בהמשך למידע שנמסר בהרצאה,
כי בשנים האחרונות הוא מתקשה למצוא צעירים יצירתיים באמת,
סקרנים, שחושבים אחרת,
ואם כבר מצא אחד כזה,
זה לרוב מישהו שנטש את מערכת החינוך,
ואיתו יש עניינים אחרים כמו ציות לסמכות.

לשחק,
זאת פרקטיקה חיונית במחלקת היונקים,
כך הם לומדים גבולות חברתיים.
במשחק אמיתי,
כל האפשרויות פתוחות,
האבא בשנייה נהיה דרקון,
ורודף אחרי הילד הקטן שלו,
שמצחקק בבהלה מהולה בעונג.

אבל משחק דיגיטלי,
חסר את הדפוס הזה,
ולמעשה בנוי ממספר סוגים של תבניות קבועות,
ונמצא במחקר גלי מוח שנמשך עשור שנים,
שמשחקים דיגיטליים פוגעים משמעותית ביצירתיות.

במחקר שהתפרסם באנגליה בשנת 2021,
התברר שהילדים כיום,
משחקים לראשונה בחוץ ללא השגחה,
רק בגיל ממוצע של 10.7,
כמעט שנתיים מאוחר יותר מששיחקו הוריהם,
ועל כן הם חסרי ניסיון בשלל התנסויות,
כמו הערכת סיכונים, כישלונות וכד',
בדיוק החומר שמבגר אותנו.

בין השנים 1981 ל 1997 בארה"ב,
ירד זמן הפנאי הלא מובנה של ילדים,
יחסית לפנאי מובנה (חוגים, מסכים),
ב 25%,
וזה עוד לפני הסמארטפון.
תוצאות המחקר הראו שהשינוי הזה,
גורם לפגיעות קוגניטיביות וחברתיות אצל הילדים,
ולפגיעה בכישורי השפה,
ואף גורם לעלייה משמעותית בסטרס,
ולאינפנטיליות,
ועל כן הם החלו ב 2018 בפרויקט לאומי,
במטרה לעודד ילדים לפנאי לא מובנה,
ובייחוד למשחקי עמיתים.

אחת מהשפעות הלוואי של המסכים,
היא שהילדים הרבה פחות חולמים בהקיץ,
התנהגות שיש לה מתאם גבוה,
עם יצירתיות וחוסן פנימי.

מחקרים עדכניים מצביעים על כך,
שהנוער החל לחשוב
כמו סביבתו הקרובה.
אבל סביבתו הקרובה,
ממש בתוך כף ידו,
היא אלגוריתם,
תרשים זרימה סגור,
שמטרתו העיקרית,
איננה לנצח,
אלא לא לטעות.

חיילים איכותיים ואמיצים נוסעים לאורך כביש,
עוברים על פני מאות מכוניות פגועות,
רעש של קרבות מכל מקום,
הרשתות הצבאיות בטירוף,
הם רצים בישוב בין בתים מחוררים ושרופים,
מקליעי רובה, אר פי ג'י ורימונים,
ולמרות כל זאת הם עדיין בשלהם,
רצים,
נצמדים לתרגולת,
בלי שאף אחד מהם אפילו יהרהר באפשרות,
שכאוס כזה,
שמצטייר כמו נתיב הרס של גודזילה,
מרמז שנמצאים מולם יותר מכמה מחבלים בודדים.

תוציאו את הילדים החוצה,
הורים צעירים,
תנו להם לשחק בבוץ עם חברים,
ואל תיגשו גם אם הם נופלים,
או בוכים,
מספיק שהם יודעים שאתם בסביבה,
צופים בהם.
תקבלו ילדים פחות לחוצים,
חברתיים יותר,
בעלי דמיון,
מסתגלים במהירות,
ובוגרים יותר,
שמסתכלים על אירוע,
בעיניים של בעל בית,
שהאחריות עליו.

כי אולי זה יפליא אתכם,
אבל בהסתגרות,
בשמירת היתר,
ובמסכים,
אתם לא מגינים עליהם,
להפך,
אתם לא מכינים אותם למציאות,
שלצערנו,
יכולה להפתיע.

נכתב על ידי תמיר ליאון אנתרופולוג יישומי בצוותא עם אורי כרמי, אנתרופולוג התנהגותי יישומי

חזרה למאמרים