נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי
"אני מרגישה את זה במים,
אני מרגישה את זה באדמה,
אני מריחה את זה באוויר.
הרבה ממה שהיה פעם אבד,
כי לא נותר האיש שיזכור זאת."
(מתוך מונולוג הפתיחה של הסרט "שר הטבעות").
בסרט זוכה האוסקר "קוקו",
שהוא ורסיה על "דיה דה מוארטוס",
יום המתים המקסיקני,
שמקורו פגאני,
מתוארת ארץ שבה מתקיימות נשמות המתים,
אבל רק אלו שעולם החיים זוכר,
וכשמישהו נשכח מלבבות כולם,
נשמתו אובדת לעד.
אני חושב שהמדע טועה,
בהנחה שהזמן הוא לינארי,
כלומר יש חדש וישן.
לדעתי הזמן של האנושות הוא מחזורי,
בעיקר כי בני האדם לא השתנו,
ולכן הם יוצרים בכל פעם אותה מציאות,
ומה שמשתנה הוא ההקשר.
או כפי שכתב קרל מרקס,
במאמרו על השתלטות נפוליאון השלישי על צרפת,
כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים,
פעם כטרגדיה ופעם כפארסה".
אבל עם חלוף הזמן,
אנחנו זוכרים
רק את השינויים הגדולים.
הדברים הקטנים חומקים מאיתנו,
ונעלמים מן העולם,
כי לא נותר איש,
שיכול להצביע על מה שאבד,
ואז משתנה איכות החיים שלנו.
למשל: בערים ימי בינמיות,
הגישה למים נקיים הייתה אתגר,
עבור מי שלא הייתה לו באר משלו,
ופתרון מקובל היה האלכוהול.
וכך רוב האנשים,
כולל הילדים,
שתו יין מהול במים,
כל היום.
זה בטח לא תרם לאריכות ימיהם,
אבל יצר אוירה אלימה ויצרית,
פראות מובנית,
וסוג של תקשורת אינטימית
וחסרת מעצורים.
מסיבה דומה האנשים גם לא התרחצו,
מלבד האמבטיה השנתית באביב,
ועל כן הזדרזו להתחתן בתחילת הקיץ.
אבל עד החתונה,
כבר היה קצת ריח,
וזה מקור המנהג של זר הכלה.
האנשים לא התחתנו מאהבה,
ולא שאפו לאהבה בחייהם.
לילדים לא ניתן שם,
עד גיל 7 בערך,
כדי לא להיקשר אליהם יותר מדי,
משום שהיה סיכוי סביר שלא ישרדו.
אז דמיינו חיים רוויי אלכוהול,
עם היגיינה אישית מסוג אחר,
ללא אהבה,
עם ילדים שיכורים חסרי שם,
זוג בגדים יחיד שנתפר למידותיך,
רווי טלאים,
אבל תקשורת פתוחה,
תחושת אחווה קהילתית,
ואינטימיות אנושית שרובה נגוזה,
וכל זה רק לפני כמה מאות שנים.
וכשאני נעצר וקורא
את רשימות השדה שלי משנות התשעים,
שמכילות בעיקר את הדברים הקטנים,
אני מבין את השינוי הגדול שעברנו.
למשל היום כבר לא מתגעגעים באותה עוצמה,
מלבד לאלו שעברו מן העולם.
כי ניתן ליצור קשר ויזואלי מיידי,
ולא רק מכתבים.
אני זוכר שפעם נשבר לי הלב מגעגועים,
כשהייתי ילד,
ובמקום להיפגש היינו מדמיינים.
גם משוחחים היום פחות עם זרים,
לפחות לא פנים אל פנים,
ובכלל יש פחות ספונטניות,
והרבה יותר זהירות.
אבל מה שרציתי להגיד,
זה שמקריאה אחורה את הדברים שכתבתי לעצמי,
אני רואה שקצב השינוי גובר,
ואם מותר לי לחזות,
לפי סדרת המספרים הזאת,
אז משהו גדול מתקרב לעולם.
אני בוחן את האנשים,
וכמעט כולם ממשיכים להגיב להווה,
ולא מתפנים,
להרגיש ולהריח,
את האדוות של השינוי,
אבל זה מתגבר,
ולמרות שעדיין לא הצלחתי
להבין בדיוק מה יגיע,
(זה לא פשוט לחבר הכול),
אני רק יכול לתת טיפ,
למנהלים, לשליטים ובכלל,
שמי שמצפה שחייו,
או הארגון שלו,
או המדינה שלו,
יחזרו להיות כפי שהיו לפני 5 שנים,
כדאי שייערך מחדש.
בזמנים כאלו,
צריך לעבוד על הלכידות,
כי רק ביחד ניתן יהיה להתמודד עם מה שיגיע,
וגם להיזכר ולשנן,
את הערכים הבסיסיים שלך,
כי אחרת,
אתה יכול להפוך ממנהיג
לעלה נידף,
שחושב שהכול תלוי בהקשר.