Podcast
נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי
רודיקו הוא מהנדס אזרחי, עובד בחברת בנייה בשרון וגר בחולון. השגרה שלו קבועה: בימים ראשון ורביעי הוא משוטט בפרויקטים של החברה ברחבי הארץ. ביום חמישי הוא במשרדים ומזה כחצי שנה החברה שלו עברה למודל עבודה גמיש והוא עובד יומיים מהבית.
רודיקו ביסס די מהר את השגרה גם בבית: קם בשש וחצי, מכין סנדוויצ'ים וארוחת בוקר ומפזר את שני הגדולים לבי"ס ואת הקטנה לגן. בת זוגתו, מנהלת בחברת טכנולוגיה, מנצלת את היומיים הללו לצאת לעבודתה בהרצליה לפני הפקקים. היא עובדת מהבית ברביעי -חמישי. אמא שלו מגיעה לגבות ביום ראשון.
בהתחלה רודיקו ניסה לעבוד מהבית אבל הוא הרגיש לבד וחיפש סביבת אנשים. בשכונה לידו פתח יזם זריז hub שכונתי חמוד ורודיקו עבד משם כמה שבועות אבל בבוקר היה פקוק מדי ולא נוח. מזה שלושה חודשיים שהוא התמקם בבית הקפה במרכז המסחרי שנמצא חצי רחוב מביתו.
אחרי פיזור הילדים הוא לוקח את התיק עם המחשב והולך ברגל לקפה. יש לו כבר פינה קבועה שבעל הבית שומר לו. הוא התביית עליה ישר: קרוב מספיק כדי לדבר ישירות עם הבריסטה, רחוק מספיק מהשירותים, האור מהחלון נעים ולא מסנוור, השקע חשמל למטה. 2 דקות אחרי שהוא נכנס מגיע לשולחן טריפל אספרסו עם חלב בצד בכוס זכוכית. בצהריים הטבח מוציא לו סלט חזה עוף או סלמון קצת שרוף בול כמו שהוא אוהב. יש לו גם שני חברים חדשים שעובדים לידו. שניהם הייטקיסטים מהשכונה. אחד אפילו אבא של ילד מהכיתה של הבן הגדול של רודיקו. עד לפני שנה הוא ראה אותו תמיד באירועים בבית הספר אבל לא החליף איתו מילה. הבחור השני הכניס אותו עכשיו גם לחבר'ה שמשחקים כדורסל כל יום שלישי בערב באולם של בית הספר היסודי בשכונה.
רודיקו קם מהמחשב בשעה שתיים וחצי. הוא ישלים עוד שעתיים עבודה אחרי שהילדים יירדמו. ביום שני הוא עובר אצל הקצב והירקן. ביום שלישי הוא במינימרקט ובמאפיה. אשתו עושה את הסיבוב הזה ביום חמישי. היא אומרת שמאז שהם התחילו בסידור הזה הם הרבה יותר מדויקים וזורקים הרבה פחות אוכל לפח.
רודיקו שם לב שעכשיו הרבה יותר אנשים אומרים לו שלום בשכונה. זה מוזר: לפני כן הוא היה הולך מהר כי לא הכיר אף אחד. ביום שני אחר הצהריים הוא הולך עם הקטנה לגן משחקים. אמא אחת גייסה אותו לקבוצה שמקימה עכשיו גינה קהילתית על אדמה עזובה ליד החניה של המרכז.
בשבועות האחרונים נפתחו עוד שני עסקים במרכז המסחרי שתמיד היה די זנוח: חוץ מהספר ומהרוקח שתמיד היו שם, פתחה מישהי חנות בגדי נשים ובצד מישהי אחרת הרימה עגלת קפה מושקעת עם עוגיות תוצרת בית ואנשים לוקחים בדרך לעבודה. ביום חמישי בערב התחילו כל ההורים עם הילדים הקטנים לבוא לפיצה ואפילו חלק מהנוער מתגודדים בצד עם אופניים וקרברים.
פתאום נהייתה להם שכונה.
אדם שנסע לעבודה 5 ימים בשבוע ועבר למודל היברידי של יומיים – שלושה מהבית עשוי לחסוך בין 9 ל 23 שעות בשבוע כתוצאה מחסכון בזמן נסיעות, לבוש ואיפור, עייפות כתוצאה מהעבודה, "זמן מת" בעבודה וכד'. בארה"ב חישבו כי רק החסכון בנסיעות לעבודה לבדו מתאסף ל 25 ימים מלאים בשנה. הזמן הזה יכול להיות מנוצל לפעילויות פנאי, תרבות ספורט וקהילה, כמו גם לזמן הורות מוגבר.
אבל זה לא רק הזמן שנחסך, והיתרון האקולוגי כתוצאה מהנסיעות המופחתות, זה גם שינוי חברתי ותרבותי משמעותי.
הצריכה הביתית למשל. חברות המזון הגדולות החלו, כבר לפני הקורונה, לחוש במגמה של העברת סל הקניות המשפחתי מחנויות הענק בפרברי הערים ובאזורי התעשיה, אל תוך השכונות והישובים, מגמה שכמובן התעצמה מאוד עם כניסת מודל העבודה ההיברידי. בתגובה הם החלו להקים חנויות בגודל קטן ובינוני בלב השכונות והישובים. קיימת, למעשה, עסקה לא רשמית בין הקמעונאי הקטן לקונים: הירקן השכונתי לדוגמא, לא יכול להתחרות בדרך כלל במחיר של הרשתות הגדולות. מה שהוא יכול לספק, לעומת זאת, זה שירות אישי, חסכון בזמן ולעיתים גם סחורה באיכות טובה יותר. ברגע שיותר אנשים חיים ועובדים בסביבות הבית, הם גם עשויים לצרוך בסביבת הבית, וכך אותו ירקן יכול להמשיך ולהציע את האיכויות שלו ואפילו להוזיל את המחירים בשל התנועה הגדולה יותר של לקוחות. עסקה טובה לשני הצדדים.
אבל זו לא רק הצריכה: אזור המגורים נהנה מתנועה ערה יותר של אנשים ומחיכוך חברתי רב יותר. זה המנוע המרכזי לבנייה מחדש של קהילה. עד להשמת מודל העבודה הגמיש, הגורם המרכזי שחולל את המפגשים באזור המגורים היו הילדים: הפעילות המשותפת של בתי הספר והגנים כמו גם מקומות המשחק אחרי הצהריים. כעת, אותם אנשים גם עשויים להיפגש במהלך יום העבודה.
בנובמבר 2020 העברנו סקר בקרב למעלה מ 400 איש שהחלו לעבוד מרחוק. התמקדנו בעיקר סביב מוטיבים פסיכולוגיים וסוציולוגיים של העבודה. נמצא, כי חלק מהעובדים חשים בבדידות בעבודה מהבית לבדם (תחושה שעלולה להפחית עד 15% מהתפוקה). הם מעוניינים להמשיך בעבודה מרחוק אבל מחפשים חברת אנשים. לחלק מהאנשים אין תנאים הולמים בעבודה מהבית בעיקר אלו המטופלים בילדים קטנים. הם יהיו הצרכנים המרכזיים של מקומות העבודה בקהילה הגיאוגרפית הקרובה (בעיקר בתי קפה ו hubים שכונתיים), יחד עם מי שמקיים פגישות עבודה רבות ולא מעוניין לעשות זאת מביתו. בסוציולוגיה מכונים אותם מרחבים בשם "המקום השלישי": המרחב שהוא לא הבית שלך ולא מקום העבודה שלך אבל הוא המקום "Where everybody knows your name".
אלמנט נוסף שעלה בסקר עלה בשאלה היכן נמצאים החברים הטובים של העובד. זיהינו כאן מגמה של מעבר של הקבוצה החברתית הקרובה ממקום העבודה לקהילה הגאוגרפית. זה היה רמז נוסף לתרומת מודל העבודה ההיברידי לבניית הקהילה.
מקור נוסף לאופטימיות הוא התקן החדש לבנייה ירוקה (360) שהושק לאחרונה לאחר עבודת מחקר ממושכת ואשר מתגמל את היזמים למשל על יצירת רחובות שיעודדו הליכה רגלית כמו למשל רוחב מדרכות והצללה.
בזמן הקורונה הקימו אנשים רבים יוזמות עסקיות באזורי המגורים בעיקר בתחומים של מזון ופנאי (עגלות המזון המהיר למשל). כעת נראה כי המוצלחים שבהם שמרו על קיומם גם לאחר תקופת הסגרים והם גורם נוסף המפגיש את חברי הקהילה הגיאוגרפית יחדיו.
נזכיר כי לכל אותן פעילויות יש השלכות משמעותיות על המיטביות (Well Being) והורדת ה – Stress: זמן ההורות, פעילות פנאי וספורט, הליכה ברגל, ובעיקר תחושת שייכות וזמן עם חברים הם מרכיבים מרכזיים באיכות החיים של האדם. זוהי הזדמנות שעשויה לייצר שינוי משמעותי בכל נושא האיזון בית- עבודה, הזדמנות שתלך ותבוא לידי ביטוי ככל שהמעסיקים ילמדו לנהל טוב יותר את העובדים מהבית. החוויה המפוקפקת של העומס בכבישי ישראל תורמת אף היא לרצון להישאר בסביבת הבית.
לקהילה יש גם יתרונות ביצירת תחושת מוגנות והפחתת אלימות, ביצירת אווירה של עזרה הדדית, בעזרה לחלשים בחברה במעורבות רבה יותר של אנשים בסביבתם.
המגמה הלוקלית משפיעה על מרכיבי הזהות האישית: אם במאתיים השנים האחרונות אנשים רבים (מבין עובדי הארגונים) הגדירו עצמם על פי השייכות למקום העבודה שלהם, הרי כעת נכנס המרכיב הלוקלי מחדש לתוך תפיסת הזהות.
כך שמדובר בחדשות טובות מאוד, ומעניין לראות כיצד תתפתח התרבות הלוקלית בשיווי המשקל בין המעסיקים, העובדים היזמים, השלטון המקומי והמדינה:
למשל בהעברת החוק לעבודה מרחוק שמקודם ע"י שרת הכלכלה אורנה ברביבאי.
בשיתוף הפעולה של השלטון המקומי, למשל בהיענות שלהם ליוזמות קהילתיות מקומיות.
אנו רואים כיום התפתחויות מעניינות: חברות מסחריות (במיוחד בתחומי הטכנולוגיה הדיגיטלית) אשר רוכשות בנינים ודירות מגורים ומציעות אותם לעובדים (בעיקר לצעירים) אשר למעשה עובדים וגרים כעת באותה סביבה.
בשינויי יעוד המקודמים על ידי העיריות ממשרדים לדיור.
במרחבי עבודה משותפים שנבנים בשכונות ובפריפריה כמו גם במגזר הכפרי.
הפוטנציאל לחיות חיים טובים יותר ואותנטיים יותר הוא ההבטחה המרכזית של המגמה הלוקלית שהתפתחה כתוצאה מהשינוי בשוק העבודה שהומרץ על ידי מגפת הקורונה אבל מקורה בעומס וברמת ה- Stress שהביאה לנו העובדה שפשוט עבדנו יותר מדי.
