נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי
בשנת 2012 שוחררתי משרות מילואים. הייתי בן 45.
בשנת 2020 גויסתי מחדש בעקבות הקורונה.
הפעם לצוות מומחים של פיקוד העורף.
הפעילות שלי כללה הרצאות למנהלי השלטון המקומי וכתיבת תוכניות וניירות עמדה.
הכול בנושא של חוסן והערכות ליציאה מהקורונה.
יש דפוס קבוע של משברים שמגיעים בעקבות אירועים משבשים כוללניים,
גם אצל היחיד וגם בארגונים (כולל מדינות).
משברים שמתבטאים בשלל תופעות, ממצב רוח ירוד ועד פגיעה עצמית.
ובארגונים ממשבר אמון בהנהגה ורמת יעילות נמוכה של עובדים ועד פרוק טוטאלי של הארגון ומלחמות פנימיות.
קיימים 3 גלי משבר, שאינם מתרחשים אצל כולם במקביל:
1. הגל הראשון מתרחש תוך כדי האירוע המשבש.
והוא מתחולל אצל קבוצה קטנה של אנשים או ארגונים אשר יתכן ומאופיינת ברמת חוסן נמוכה יחסית.
לדוגמא נוער שהתפתחה אצלו סכיזופרניה בזמן השהייה במחנות הריכוז.
או סוג של נפגעי הלם קרב.
או מצבים נפשיים חמורים שהתפתחו בעבר אצל יושבי ערים שהיו תחת מצור.
האבחון והטיפול בשלב הראשוני הוא משמעותי לאיכות החיים בהמשך.
ולעיתים המערכות אינן מתעדפות זאת בשלב זה המוקדש יותר להישרדות ראשונית.
2. הגל השני מתרחש לאחר החזרה לשגרה.
למשל בסיום מלחמה או מגיפה,
או לאחר שקמים מהשבעה.
רוב האנשים והארגונים חווים משבר זה ברמות שונות.
והסיפור המרכזי כאן הוא הלכידות:
בשבעה כולם ביחד,
במלחמה כולם ביחד,
ואז כל אחד נותר לבדו.
למשל בישראל בתקופת החגים לא מבוצעים הרבה ניסיונות אובדנות.
זה קורה אחרי החגים.
22% מהעובדים במדינה עצמאיים.
חלקם יחטפו כלכלית חזק,
וזה אחרי שנים של קורונה,
ואחרי חגים וקיץ שם הייתה פחות עבודה.
האנשים על הסף,
ויש ענפים כמו תיירות החוץ שיפגעו לאורך זמן.
גם חלק מהנוער מגלה תסמינים משבריים חוזרים מתקופת הקורונה.
הגורם המשמעותי בשלב זה הוא ההנהגה:
ההורים, המחנכים, המנהלים, ראשי המחלקות והארגונים, השלטון המקומי.
ובעיקר מדיניות הממשלה.
שצריכה להבין שמדובר במצב שאיננו רק טראומטי, אלא בעצם אירוע מתגלגל,
שראשיתו בקורונה,
המשכו בפילוג בעם,
ועכשיו זה.
עם כמיהה לגורמים מקצועיים שיהיה אפשר להאמין בהם,
ולסמוך עליהם.
וכאן נקווה להיות מופתעים.
מופתעים ממנהיגים חדשים ברמה המשפחתית הארגונית והלאומית.
אח או אחות שפתאום מפציעים ולוקחים עליהם את העול במשפחה,
מפקד זוטר בצבא,
סטודנטים,
הגיבורים, פשוטי העם, שלעולם לא נדע את שמם,
שעוזרים לשכנים, לקשישים, למעוטי היכולת,
בתמיכה נפשית יומיומית לאורך זמן,
למרות שגם להם לא פשוט.
כמו הקבצנית בדלהי שראיתי נותנת נדבה לקבצנית אחרת שהייתה מטופלת בתינוק.
ונהיה גם מאוכזבים.
אבל רק ממי שציפינו ממנו.
שני הדברים שהמנהיגים יצטרכו לעשות הם:
א. התאמת הארגון מחדש, בדגש על השמת האנשים הנכונים ביותר בכל תפקיד בארגון ובמדינה.
אין לנו את הלוקסוס לפרוטקציות.
ב. המון עבודה מקצועית על לכידות פנים ארגונית/משפחתית/לאומית/יישובית.
כי המרכיב המרכזי בחוסן הוא התמיכה החברתית.
אוסף התכונות הדרושות למנהיגים בשלב זה מורכב מנחישות בשילוב של רוחב לב,
הרבה סבלנות ואופטימיות,
יחד עם תעוזה לשנות,
ואומץ להשאיר את מה שניתן לתיקון.
וגם שלווה פנימית ויכולת לתקן תוך כדי תנועה.
3. הגל השלישי הוא כרוני,
ובו נמצא מי שלא הצליחו לצאת מהמשבר,
או להסתגל למציאות החדשה.
מי שחייו השתנו.
ובראשם אלו שאיבדו ילד או ילדה.
כי זה לא מתרפא לעולם.