נכתב על ידי תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי

מרגרטה "פה גדול" מאולטש,
הדוכסית האחרונה של נסיכות טירול,
הייתה מכוערת בצורה יוצאת דופן.

קלסתרונה המצויר שימש השראה לג'ון טנייל,
המאייר של עליסה בארץ הפלאות,
כשצייר את "הדוכסית המכוערת",
והנציח את הנסיכה מימי הביניים אצל מיליוני קוראים.

אבל את מה שהאל לקח ממנה ביופי,
הוא נתן לה באישיות.
היא הייתה שליטה מוכשרת מאוד,
קראה תגר על חוקי הג'נדר של זמנה,
תוך שהיא סופגת שיימינג מהאפיפיור,
וניהלה את ממלכתה באומץ,
גם בשנות המשבר של המגיפה השחורה.

פעם הטילה הדוכסית מצור
על מצודת הוכוסטרוויץ,
שנבנתה, ועדיין קיימת,
על צוק דולומיט בגובה 170 מטר,
ונחשבה בלתי ניתנת לכיבוש.

אחרי חודשי מצור ממושכים,
לנצורים לא נותר כלל מזון,
מלבד שור אחד ושני שקי שעורה.

אבל גם לדוכסית היו צרות משלה:
המצור הארוך התיש את חייליה שהחלו לערוק,
והיא הייתה זקוקה לצבאה גם במקום אחר.

ואז מפקד הטירה הנצורה
החליט על פעולה בניגוד לדעת אנשיו:
הם שחטו את השור,
מילאו את בטנו בשני שקי השעורה,
והשליכו אותו לשדה שלמטה,
כרמז לכך שמצבם טוב.

כשראו את המעשה המזלזל לכאורה,
נפלה רוחם של הדוכסית וצבאה,
והם נטשו את המצור.

כבר כמעט 4 שנים
שאנחנו מתנהלים בחוסר ודאות,
מעבר לחוסר הודאות הרגיל של החיים.
ומעבודתי עם ארגונים שונים,
אני מבחין בדפוס חוזר,
שאפשר לכנותו פאסיביות.

אין הכוונה להעדר חריצות,
אלא פאסיביות ברצון לייצר מצב חדש,
לקחת שליטה באמת,
להוביל את המציאות,
ולא רק לשייף את השוליים,
ולהמתין.

סיבה מרכזית לכך,
מעבר לחששות הפסיכולוגיים משינוי,
נובעת לדעתי מהאופי של החיים בארגון.

זה לא שיש אלטרנטיבה,
האדם יכול להצליח רק בעזרת
התאגדויות ושיתופי פעולה.
אבל לאורך זמן,
העובדה שאתה נותן דין וחשבון,
כל רבעון, כל שנה, כל יום וכל שעה,
ובסוף, כפי שבוב דילן שר,
"אתה חייב לשרת מישהו",
התרבות הארגונית הזאת מסרסת,
גם את הטובים ביותר,
שמתחילים לפחד מלהעז,
ואולי זה היה האופי שלהם מלכתחילה,
ולכן בחרו בנינוחות המגוננת של הארגון,
והמירו תעוזה בתחושת ביטחון.

אני חושב שעם השנים,
למדתי לזהות במבט בעיניים,
או במחוות הקטנות,
את אלו שלא איכלה אותם המכונה,
והם שם,
בכל סוגי התפקידים.

כי בפוזיציה שאני מצוי בה,
שהיא בדרך כלל להציע גישה אחרת,
אין כבר טעם לבזבז את הזמן,
עם האחרים,
שיכולים להיות המוכשרים ביותר,
האמביציוזיים ביותר,
אבל הם אף פעם,
לא ישליכו את השור מהצוק,
אלא יחכו,
ויבחרו במוכר והידוע.

פעם הייתי מתאכזב,
אבל למדתי,
שעם המעטים שלא שחה קומתם,
אפשר לעלות על מסלול ההמראה,
ולכן כל מה שנותר לי,
הוא רק לאתר אותם.

פעם רואיינתי בתוכנית הרדיו "ציפורי לילה",
והם המליצו לי להאזין לתוכנית,
כדי להכיר את הסגנון.

אז הדלקתי את הרדיו ביום שלפני,
והאורח היה ד"ר יוסי ורדי,
מי שכונה "מאבות האקזיטים של ההיי טק הישראלי",
הגדרה מאוד מצמצמת לדעתי,
לאדם בעל קריירה כה מגוונת גם בשירות הציבורי.

והוא סיפר בתוכנית,
משהו שנשמע נועז:
שכמשקיע,
הוא פוגש יזמים בשלב הראשוני ביותר,
לרוב עוד לפני שהם בעצמם מבינים את הרעיון שלהם עד תומו,
והוא כבר לא קורא שנים תוכניות עסקיות,
ואפילו לא שוקע ברעיון היזמי,
אלא רק לומד את האנשים,
ומחפש את הסוג הספציפי,
אלו שיעשו את זה נכון,
גם אם הם בעצמם עוד לא מבינים,
ובהם הוא משקיע.

הבנתי אז את הרציונליות שבדבריו,
אבל היום אני מבין זאת עמוק יותר,
ואני מתרכז בלחפש אותם,
כי בסוף זה הכול אנשים.

חזרה למאמרים