התחלתי לבשל בתקופת הקורונה,
והסיבה הייתה הטלפון.
כשיש מתכון בהישג יד אז קל יותר.
אבל הבעיה שלי בהכנת האוכל,
היא הרצון להעניק.
כשכתוב: "2 שיני שום",
אני שם עשר.
"כף רסק עגבניות"
היא תמיד קופסא שלמה,
כי אני לא הטיפוס שישאיר חצי קופסא במקרר.
לקח לי הרבה זמן להבין,
ששילוב הכמויות המדויקות זה העניין.

שמעתי את סיינפלד לאחרונה
מדבר אצל הווארד סטרן.
הוא הסביר מדוע ויתר על הרבה כסף,
ולא יצר עוד עונה לתוכנית,
כי כמו במופע סטנד אפ,
כשיש יותר מדי מהטוב,
זה כבר נהיה פחות.

מבחינתי, להבין מהי המידה הנכונה,
היא תכונה הכרחית לאדם חכם.
האינטואיציה הזאת של מתי לעצור,
והגדולה שנדרשת כדי לא להמשיך עם היצר,
שתמיד רוצה לנצח,
היא חיונית ביחסים,
בעסקים,
בחינוך, בהורות, בניהול,
ובחיים בכלל.

בן גוריון סבר
שלאויבינו תמיד יהיו:
הרבה יותר אנשים,
הרבה יותר כסף,
והרבה יותר שטח.
וזה ידרבן אותם, לפיכך,
לנסות שוב ושוב להתעמת איתנו,
כי יש להם יכולת להפסיד.

על כן, לדעתו,
האפשרות היחידה שלנו לשרוד,
מעבר לכריתת בריתות הגנה
עם מדינות אחרות,
היא להעניש את התוקפים בחומרה יתרה
על כל ניסיון,
ולקוות להישגים מתוך עמדת כוח.
זהו למעשה היישום בפועל
של קיר הברזל של ז'בוטינסקי,
וזה גם עבד לנו,
בשלום עם מצרים, ירדן,
ונסיכויות המפרץ.

אז למרות שכאמור,
ידיעת המידה הנכונה
איננה חוזקה שלי,
מתגנבת אליי יותר ויותר התחושה,
שבמלחמה בעזה,
המינון הנכון הוא עכשיו.
כי המסר שלנו הועבר,
ובצדק גמור לדעתי,
בהריגת אלפי לוחמי חמאס
ובהריסה טוטאלית של השטח,
ואם נעבור את הקו הזה,
נתחיל להפסיד:
בחטופים,
בחיילים שיפלו בקרב,
ובחורבן קהילות מפוני צפון המדינה,
אם לא יחזרו לביתם עד הקיץ,
כי הכול קשור זה בזה.

וזוהי, מסתבר, איננה רק דעתי:
סקרי המכון לביטחון לאומי,
הראו שבשבוע הראשון למלחמה,
צפו 90% מהציבור היהודי שננצח,
ומאז זה בירידה קבועה,
עד ל 64% של השבוע,
וזה הזמן לעצור,
כי מלחמה צריכה להיות קונצנזוס.

נדרשת גדולה.

חזרה למאמרים