שנת 1993, אני סטודנט לפסיכולוגיה, משתייך לקבוצת אנשים שחלק מהותי מחייהם הוא השתתפות ב "מסיבות אסיד" כפי שכונו אז. באותה תקופה את המוזיקה ניתן היה לצרוך רק במסיבות, המדיה עדיין לא עלתה על התופעה והתקשורת בין חברי הקבוצה הייתה מחתרתית בלבד.
הרגשנו כמו שבט שגילה משהו ש"אנשים רגילים" לא יבינו.
מספר שנים לאחר מכן כתבתי עבודה אקדמית של 150 עמודים באנתרופולוגיה כדי לחקור ולהבין מה היה סוד הקסם.
סוד הקסם היה בתחושת הביחד, השבטיות.
הלכידות הזו גרמה לאנשים מאוד שונים זה מזה להרגיש חלק מאותו קולאז' צבעוני שקיבל אותך ללא קשר למקום שממנו הגעת, למעמד הכלכלי שלך, לעדה שלך, לבגדים שלך, לג'נדר שלך. חסידי ברסלב רקדו עם צעירים מהפריפריה, עם צפון תל אביבים, עם בדואים, עם קרביים וג'ובניקים, כל חלוקה קודמת שהכרתי התנפצה.
ואיך זה מתחבר לעולם העבודה?
היום, בעולם עבודה שנשלט יותר ויותר על ידי עובדי דור ה -Z אותו אני חוקר מיום היוולדו, ארגונים מבקשים לחבר את חלקי הפאזל ולגרום לעובדים להרגיש שייכות ומשמעות.
הדרך היחידה לחבר את העובד לארגון לאורך זמן היא לגרום לו להרגיש שייך. העובד הצעיר לא נאמן לארגון ולא "מחובר" אליו, אבל רוצה להיות מחובר לאנשים, לקבוצה החברתית.
25 שנים של מחקר על חיבור בין אנשים, בין אם בשבטים בפפואה גיניאה, במשפחות, בקיבוצים או במקומות עבודה – הביאו אותי לפצח את סוד הלכידות, הערך והמשמעות הזו שזר לא יבין- גם במקום העבודה.
זה מה שהוביל אותנו לפתח את MRIO.
MRIO הוא כלי דיגיטלי חדשני למדידת החיבור בין העובדים בארגון. מריו מבוסס על תובנות עתיקות יומין, שחלקן נשכחו, והם נשלפו, מוחשבו, הפכו לדיגיטל והן מוגשות היום יישומית לארגונים כדי לפתור את הבעיה העכשווית ביותר- איך להפוך ארגון לקהילה, למקום שבו המנהלים והעובדים ירגישו שייכים באמת, ירגישו חופשיים להביא את עצמם, ירצו להישאר יותר ולתרום ככל יכולתם.
יוצר ערוץ הפודקאסט 'TAKE 5' באמצעותו אני משתף מחזית הידע, המחקר והתובנות על עולמות התרבות הצעירה בכלל ובשוק העבודה בפרט. המחקרים הכי עדכניים והמסקנות הכי חשובות.
Podcast