1973, מלחמת יום הכיפורים.
כתה א', ביה"ס הריאלי בחיפה,
סניף אחוזה.
ניירות דבק חומים מודבקים שתי וערב על החלונות,
למניעת רסיסים מהפגזות.
אבא בחזית רמת הגולן כמה חודשים,
ולי יש דלקת ריאות.
קרוב לחודש לא הגעתי ללימודים,
וביום שחזרתי היה מבחן בחשבון.
בתחתית המבחן היו 6 שאלות
בסגנון: ? = 3 – 5
אבל בחודש שלא הייתי למדו את סימני החיבור והחיסור,
אז ניחשתי.
קיבלתי את המבחן עם 6 קווים אדומים ליד התוצאות,
והציון היה ג',
שזה נכשל.
בזמנו נתנו בכיתות הנמוכות ציונים ולא הערכות.

לקח לי עשר שנים להתגבר על הטראומה.
הרבה שיעורים פרטיים,
ובבגרות קיבלתי 100.
היום אני אוהב מתמטיקה.

זה אחד משני המבחנים היחידים שאני זוכר מבית הספר.

המבחן השני היה הבגרות באנגלית.
הטקסט שקיבלתי היה על פיהוקים.
הוא סיפר שסיבת הפיהוקים עדיין לא ברורה,
ושפיהוקים מדבקים,
ולכן גם לקרוא על פיהוקים זה מדבק,
ובאמת פיהקתי,
ואולי גם אתם עכשיו מפהקים.

בינתיים התברר במחקר,
שאם מישהו אומר לך שאתה נראה עייף,
זה גורם לך להרגיש עייף,
אבל בכל זאת תרשו לי:

בשנת 1986
נמצא שהנוער בישראל ישן 40 דקות פחות
מבשנת 1974.
והסיבה העיקרית הייתה הטלוויזיה.
אבל הנוער היום
ישן שעתיים פחות מהנוער בשנת 2000,
וזה המון.

בתחילת 2019 ירדו ההכנסות של נטפליקס
והסיבה הייתה משחק המחשב פורטנייט.
למרות שהן לא מתקיימות על אותה פלטפורמה,
הקרב בין השחקניות במדיה הוא על זמן המסך.
זה מסביר את האמירה הידועה של מייסד נטפליקס:
"האויב מספר אחת שלנו הוא שינה, ואנחנו מנצחים".

אז איך זה נראה בשטח?
הפסקתי להגיע לשיחות עם נוער ילדים סטודנטים וחיילים על הבוקר,
למרות שזה הכי נוח לי מבחינת הנסיעות,
כי פשוט אין עם מי לדבר בשעות הללו.
פעם הייתי מגיע להרצאה של שעה וחצי,
והייתי גולש גם להפסקה,
ואף אחד לא רצה לקום.
היום מבקשים ממני לא לעבור את ה 45 דקות,
כי סף הקשב של הנוער הצטמצם.
פעם כדי שתתחיל הרצאה בשקט,
היה רכז השכבה נכנס לעימותים קולניים עם התלמידים.
דקות ארוכות של איומים, הרחקות, לעיתים טריקות דלת,
וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר.
היו אנרגיות,
(וגם הרבה פחות ילדים על כדורים).
היום, אם הם מפטפטים זה פשוט כי הם עייפים מכדי לדחות סיפוקים.
כמי שרואה צעירים מולו בכל שבוע כבר רבע מאה,
זה כאילו פיזרו עליהם אבקת כישוף מרדימה.
הם עושים אולי את מה שצריך,
אבל אין להם כוח לעשות מעבר,
והמעבר הוא לרוב היצירתיות וההתעמקות.

אבל זה לא רק הנוער.
גם לנו אין כוח.
אין לנו כוח להרגיש שדופקים אותנו,
אז אנחנו מתפשרים;
אין לנו כוח לצאת למאבקים,
אז אנחנו שותקים;
אין לנו כוח לצאת מהבית,
חוץ מלעבודה.

אנחנו פועלים רק מחוסר ברירה,
רק כשצריך להתפרנס,
או עבור הילדים,
וגם זה לא תמיד:
נמצא שילדי דור האלפא, הצעירים ביותר,
מתחילים לשחק בחוץ לבד כשנתיים מאוחר יותר מששיחקו הוריהם,
וזה פוגע ביכולת שלהם להעריך סיכונים, ליפול ולקום.
בנוסף לכך האינטראקציות ומשחקי העמיתים,
מפתחים את האינטליגנציה החברתית שלהם,
מה שמאוד יעזור להם בשוק העבודה בעתיד,
וגם מונעים את מה שקרוי "סטרס רעיל"
שפוגע בהתפתחות.
ההורים לפיכך פוגעים בילדיהם לאורך זמן,
אולי כי הם עובדים יותר,
אולי כי הם צופים בחדשות ומלאי דאגות,
ובעיקר כי אין להם כוח לצאת.

תתעוררו. בכל המובנים.

חזרה למאמרים