תנועות וארגוני הנוער הם אחד ממוקדי הכוח החינוכיים החשובים בישראל. הן מקום שבו בני נוער לומדים להנהיג, לשתף, לשייך ולהאמין בקבוצה ובקהילה.
תנועות וארגוני הנוער הם לא רק 'פעולה ביום רביעי ושישי'. הם שבט. מרחב שבו בני נוער לומדים להיות חלק אבל גם להוביל. מקום שבו נוצרת חברות אמת, זהות, אחריות חברתית והרבה פעמים גם בית שני.
אבל הדור שגדל בתנועות היום לא דומה לדורות הקודמים.
החניכים של היום נולדו לעולם: שבו הזהות נבנית גם במדורה וגם בסטורי, שבו אחרי הקורונה הגיעו בדידות, חרדה ושבירת שגרה, שבו אחרי 7 באוקטובר נוספו פחד, אובדן, חיפוש מחודש של שייכות ומשמעות, שבו המסך הוא לא רק כלי אלא מקום שבו הם חיים, נראים, נמדדים ומתבלבלים, שבו הרצון להשתייך מתנגש בצורך להיות ייחודי, עצמאי, מיוחד.
ודווקא היום יותר מתמיד, תנועות וארגוני הנוער הן מרחב קריטי לבניית חוסן אישי וקהילתי, תחושת משמעות והבנה מי אני בתוך עם, מדינה וחברה.
תמיר ליאון הוא אנתרופולוג יישומי, החוקר למעלה מ- 25 שנה את תרבות הנוער בישראל: בשבילים, בבתי הספר, בשטחי פעילות, במדורות, בטיקטוק ובחיי היומיום. הרצאותיו לתנועות וארגוני נוער מציעות זווית ראייה אנתרופולוגית המייצרת חיבור הוליסטי בין מחקר לשטח, בין אחריות לפרקטיקה, בין הורה-מדריך-חניך, בין מציאות דיגיטלית למציאות של מדים, חאקי וחבורת שבט.
להוביל אנשים צעירים, להחזיק חזון חינוכי, לשמר מסורת תנועתית ועדיין להיות רלוונטיים לדור שמחפש משמעות עכשיו ועכשיו
כלים אמיתיים להוביל קבוצה לא מכוח התפקיד, אלא מכוח ההשפעה
על החיבור בין הורה, ילד ותנועה. שהילדים שלנו נכנסים לתנועת נוער הם כבר לא רק "הילדים שלנו", הם חלק משבט.
מה באמת קורה שם?
בין המסך למדורת השבט, בין הרצון להשתייך לבין הצורך להיות ייחודיים.
כלים לחוסן אישי, זהות, שייכות וניווט בעולם דיגיטלי וצרכני בשפה עדכנית ודוגמאות מעולמות התרבות שלהם.
